ערך מומלץ: ירושלים בתקופת בית שני
העיר ירושלים בתקופת בית שני הייתה בירתן של יחידות מדיניות שונות שבסיסן באזור יהודה (פחוות יהודה הפרסית, ממלכת החשמונאים העצמאית, פרובינקיית יהודה הרומאית), ברוב התקופה של שש־מאות השנים שבין 538 לפנה"ס ועד 70 לספירה, תקופה המקבילה (בהבדלים קלים) לתקופה ההיסטורית בתולדות עם ישראל וארץ ישראל המכונה תקופת בית שני.
במשך כל תקופת בית שני הייתה ירושלים העיר הגדולה היחידה בארץ ישראל שהייתה בעלת אופי יהודי מובהק. המבנה החשוב ביותר בירושלים לאורך כל התקופה היה בית המקדש השני, והיהודים היוו את הקבוצה האתנית־דתית הדומיננטית בירושלים, ובכל אזור יהודה. ירושלים הייתה מרכז חיי הדת של כל היהודים, גם אלו ששהו בגולה, אשר נשאו עיניהם לירושלים ועלו לרגל אליה. היא היוותה כר פורה ליצירתיות דתית, ובתקופה זו עוצבה דמותה של הדת היהודית כפי שהיא מוכרת כיום. בה נחתם התנ"ך, ובה נוצרו ונאספו רוב המשניות. במהלך תקופה זו התגיירו נוכרים רבים, הן כפרטים והן באופן מרוכז כעמים שלמים. נוסף על כך, בתקופה זו נזרע הזרע לדת הנוצרית.
שלא כבהגדרת תקופת בית שני בארץ ישראל בדרך כלל, שנהוג להחשיבה כנמשכת עד מרד בר כוכבא, התקופה בירושלים נתחמת בין שיבת ציון לחורבן הבית, שכן לאחר החורבן חדלה ירושלים להוות עיר יהודית למשך דורות אחדים.
ההיסטוריונים מחלקים את תקופת בית שני בירושלים, שנמשכה כשש מאות שנים, לתת־תקופות אחדות, אשר כל אחת מהן בעלת מאפיינים מדיניים וחברתיים ייחודיים. פיתוחה הפיזי של העיר הושפע רבות ממאפיינים תקופתיים אלה. אוכלוסיית העיר התאפיינה בפערים חברתיים, כלכליים ודתיים שהלכו והעמיקו במהלך השנים. בעיר, לדוגמה, התקיימה הבחנה ברורה בין השכבה העשירה הצרה, הפתוחה להוויית העולם הנוכרי, לבין השכבה הרחבה יותר של העם שהתאפיינה בהסתגרות בפני העולם הנוכרי. השכבות גם נבדלו זו מזו בתפיסות דתיות שונות, בעלות הדגשים שונים: בעוד השכבה האמידה נסמכה על הפולחן בבית המקדש ומעמד הכהנים, רוב העם הונהג על ידי חכמים שלא ממשפחות כהונה מסורתיות, שהדגישו את לימוד התורה ופיתוח עולם ההלכה.
מבחינה פיזית וטופוגרפית ירושלים הייתה מתוחמת מדרום וממזרח ואף בחלק מהממערב בגיאיות הגדולים של נחל קדרון וגיא בן הנום. כיוון ההתפתחות הטבעי העיקרי של העיר היה תמיד מעט מערבה ובעיקר צפונה, שם משתרעת רמה ללא מכשול טבעי, מה שהפך את צפון העיר גם לנקודת התורפה שלה. ואכן, עם כל התרחבות של העיר צפונה נבנתה חומה נוספת, צפונית יותר, כדי להגן על השטח המיושב החדש. החוקרים מונים שלוש חומות הרחבה צפונה שהוקמו לאורך ימי הבית השני.
המקורות העיקריים לתקופת בית שני הם שני ספריו של יוספוס פלאביוס: מלחמת היהודים וקדמוניות היהודים (ספרים 11-20). אלו, בצד מקצת מספרי התנ"ך (ספר עזרא וספר נחמיה), המשנה והתלמוד מחד, ודברי היסטוריונים וגאוגרפים נוכרים מאידך, עומדים כבסיס לכל מחקר על תקופת בית שני. מקורות נוספים בעלי חשיבות הם הספרים החיצוניים כספר חשמונאים למשל, מגילות מדבר יהודה והברית החדשה. מקור לא-אכזב להבנה נוספת הוא המחקר הארכאולוגי, בעיקר זה שנערך החל משנת 1968 באזור הרובע היהודי והכותל המערבי.
